כהן נ' עיתונות 1983 בע"מ ואח'

פסק דין

1.במרץ 2005 פורסמה בעתון גלובס כתבה העוסקת במינויים של 4 שופטים לבית המשפט המחוזי. הכתבה התייחסה, בין היתר לאחת השופטות שמונו, ונכתב שם כי אין למצוא מילה רעה על מינויה, "אולם לשונות רעות תמיד יש, והדבר הגיע לידי כך שהבוקר כך הופרכו לחלל האויר שמועות דמיוניות: מינויה הובטח בעקבות הבטחה שנתן ...(בעלה- שהיה אז מנכ"ל חברה גדולה), לראש לשכת עורכי הדין, עוה"ד שלמה כהן, העוסק בקניין רוחני, להעביר אליו תיקים של ..."(החברה שהוא עומד בראשה) ("הכתבה הראשונה").

2.התובע, עו"ד שלמה כהן, דרש מהנתבע, עתון גלובס, להתנצל, בנוסח שהוכתב על ידו, אך דרישתו נדחתה. ההתנצלות שפורסמה, התייחסה לשופטת ולבעלה אך שמו של עו"ד כהן לא הוזכר בה. התובע הגיש תביעתו ("התביעה הראשונה") כנגד העיתון, כותבת הכתבה והעורכים. במהלך הדיונים, ביקש התובע לחשוף את שמו של המקור אשר, עפ"י הנטען, שמע את השמועה הדמיונית וסיפר אודותיה לכתבת, אולם בקשה זו נדחתה בהנמקה של חסיון עיתונאי ("החלטת הביניים").

3.ביום 6/3/07 פורסמה בגלובס כתבה שעסקה בהחלטת הביניים ("הכתבה השנייה"), ונכתב בה כי בית המשפט דחה את בקשת התובע לחייב את כתבת גלובס, הדס מגן, לחשוף מקור עיתונאי: "כהן טען בתביעת דיבה שהגיש נגד העתון, שכתבה שנגעה למינוי השופטת...למחוזי בת"א, כללה התייחסות ל"שמועות דמיוניות", לפיהן מינויה התאפשר בעקבות הבטחה שנתן בעלה... להעביר עבודה משפטית למשרדו של כהן, העוסק בקניין רוחני.

לטענת כהן, בפרסום זה מיוחסות לו עבירות פליליות חמורות ומעילה קשה בתפקידו הציבורי, וכי חזרה על דיבה היא דיבה. גלובס ומגן טענו, באמצעות עו"ד יורם מושקט, כי בכתבה הודגש שמדובר בשמועות "מופרכות וזדוניות" ועדיין הפרסום הוא אמת משום ששמועות היו, והיתה חובה עיתונאית וציבורית לפרסמן."

יתר חלקי הכתבה עסקו בקריטריונים המשפטיים הקובעים לחשיפת זהות של מקור עיתונאי.

4.בתביעה זו (השנייה), אשר הוגשה לאחר פרסום הכתבה השנייה, טוען התובע כי כתבה זו מהווה אף היא הוצאת לשון הרע, בהזכירה את השמועות המתייחסות לתובע.

5.ביום 24/2/08 ניתן פסק דין המחייב את הנתבעים בגין הוצאת לשון הרע כנגד התובע. בערעור שהוגש, הוגדל סכום הפיצוי במידה ניכרת. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה.

6.הנתבעים בתביעה השנייה הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, אשר הומרה, בהסכמה, להכרעה בתובענה- על פי סיכומים.

7.לטענתם, הכתבה הינה "פרסום מותר" לפי החוק, אשר אינו מקים עילת תביעה, גם אם כלל הדיווח את לשון השמועה. לשיטתם, היה הדיווח "נכון והוגן" , מאוזן ושיקף את עמדת שני הצדדים: הכתבה נפתחה בתיאור עמדת התובע דווקא ולוותה באיור המחמיא לו, עד כי ניתן היה לחשוב כי החלטת הביניים שניתנה ע"י בית המשפט, תמכה בעמדתו המשפטית ולא בזו של הנתבעים, כפי שנפסק. עוד טענו כי החלטת הביניים, אשר כללה את נושא השמועה המיוחסת לתובע, פורסמה לעיון הציבור גם באתרים המשפטיים המדווחים על החלטות בית המשפט ופסקי הדין שניתנו.

8. לטענת הנתבעים, הקלה הפסיקה בדרישותיה בכל הנוגע לדיווח על הליכים משפטיים והכירה בשיקול הדעת של עורכי כלי התקשורת בבכל הנוגע לדיווח "נכון והוגן".

9.זאת ועוד, לשיטתם פורסמה הכתבה עוד קודם שנקבעה אחריותם, בעוד שהתובע חזר על הדברים לאחר שניתן פסק הדין וכבר הוכרע שם כי פרסום שמועה המשחירה פניו של אדם, גם אם צוין שם שהיא שמועה, ואפילו דמיונית, מהווה הוצאת לשון הרע כנגדו.

10.התובע טען כי המדובר בפרסום חוזר של דיבה ובשימוש לרעה בכוח העיתון הפוגע לא רק בו אלא גם בשופטת ובבעלה. עוד טען כי הנתבעים לא ביקשו את תגובתו ו/או את תגובת הנפגעים האחרים מהכתבה השנייה, למרות תלונות קודמות כנגד הנתבעים 3,4, לרבות תלונתו של התובע עצמו.

11.לשיטתו, עוסקת התביעה השנייה בפרסום זדוני חוזר ומיותר של הדיבה, שנעשה ע"י הנתבעים, בעוד שלא היה כל סיקור של כל גוף תקשורת אחר שמצא לנכון לפרסם את "השמועה" ו/או את ההחלטה: "ברור לחלוטין, שלא היה כל צורך לחזור על פרטי לשון הרע שפורסמה כדי להביא לידיעת הציבור את דבר ההחלטה בעניין החסיון העיתונאי" לטענתו, לו נהגו הנתבעים כך, לא היתה התביעה מוגשת, אלא שפרסומו בשנית של לשון הרע, בידיעה כי היא שקרית ופוגענית, היא שגרמה להגשתה.

12.לטענת התובע, יש להסתמך על הקביעות החלוטות שקבע בית המשפט בפסק הדין, כי הקורא הסביר, רואה בשמועה המפורסמת בעתון, הגם שהיא מוכחשת, מידע שהופץ ברבים, "דיווח על שמועות פוגעניות הוא לשון הרע, מה עוד שאין חולק שהן שקריות, גם אם פורסמו בתום לב."

עוד טען כי קביעה חלוטה נוספת הינה שהנתבעים לא ערכו בדיקה ובירור קודם לפרסום הכתבה וכי השמועה, לאו שמועה הייתה, אלא מידע בשיחה בין שני שופטים, לכל היותר, אשר לא נבדקה ולא נתבקשה תגובה לגביה- נקיטת אמצעים סבירים המוכיחים את תום לבו של המפרסם.

13.התובע אף ייחס משקל להיקף הפרסום, אשר הביא את ה"שמועה", גם אם היתה כזו בין אי אלו שופטים, לידיעה נרחבת של כלל הציבור, באמצעות האינטרנט ובעתון. לשיטתו, בפרסום החוזר יש הקניה חוזרת בעלת משנה תוקף של מהימנות לדברים.

לטענת התובע, נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מוטל על הנתבעים, אשר לא ניסו להרימם ולא הביאו ראיות ולכן יש חזקה עובדתית לחובתם.

14.לעמדתו, אין זו הפעם הראשונה שהנתבעים מוכיחים כי עבודתם איננה הולמת ואיננה עומדת בכללי האתיקה העתונאית, כי אין להם כל הגנה כנגד התביעה ולכן יש להטיל עליהם סנקציה כלכלית אמיתית וכואבת, שבזכותה תתקון עיתונות מקצועית וראויה.

15.דיון